לא כי מישהו ניצח, אלא כי כולם הפסידו. כשזוג נכנס להליכי גירושין ומסתכל על בן הזוג כעל אויב – הוא מפספס את כל המהות. גם אם הכעס מוצדק, גם אם האכזבה צורבת – המלחמה תמיד תגבה מחיר כבד יותר מהצפוי. היא תצרוב בלב, תפגע בכיס, תתיש נפשית, והרבה פעמים תשאיר צלקות שילוו גם את הילדים. במקום למצוא פתרונות, הצדדים נלחמים על “צדק”, שוכחים את התמונה הגדולה, ונכנסים לסחרור שבו כולם מפסידים: בני הזוג, ההורים, החברים, ובעיקר – הילדים. כשמישהו יוצא מבית המשפט עם “ניצחון”, זה לעיתים קרובות אחרי מסע ארוך של כאב, תסכול ואיבוד דרך. האם זה באמת ניצחון?
מבחינתי זוג שבוחר במלחמה – הפסיד בגדול!
לא כי מישהו ניצח, אלא כי כולם הפסידו. כשזוג נכנס להליכי גירושין ומסתכל על בן הזוג כעל אויב – הוא מפספס את כל המהות. גם אם הכעס מוצדק, גם אם האכזבה צורבת – המלחמה תמיד תגבה מחיר כבד יותר מהצפוי. היא תצרוב בלב, תפגע בכיס, תתיש נפשית, והרבה פעמים תשאיר צלקות שילוו גם את הילדים. במקום למצוא פתרונות, הצדדים נלחמים על “צדק”, שוכחים את התמונה הגדולה, ונכנסים לסחרור שבו כולם מפסידים: בני הזוג, ההורים, החברים, ובעיקר – הילדים. כשמישהו יוצא מבית המשפט עם “ניצחון”, זה לעיתים קרובות אחרי מסע ארוך של כאב, תסכול ואיבוד דרך. האם זה באמת ניצחון?
אפשר אחרת. חובה אחרת.
אני מלווה זוגות בתהליכי פרידה כבר שנים, וראיתי איך שינוי בגישה – ממלחמה לדיאלוג, מהאשמה להבנה – עושה פלאים. הליך גישור, למשל, לא נועד רק “לחסוך כסף”, אלא קודם כול להחזיר לבני הזוג שליטה על חייהם. כששמים את הילדים במרכז, כששואפים לסיים את הפרידה בצורה בוגרת ומכבדת – יש תקווה. לא קל לשחרר כעסים. לא קל לשתף פעולה עם מי שפגע בך. אבל האומץ האמיתי הוא לדעת לעצור את המלחמה – לא להמשיך אותה. זוגות שבוחרים בהידברות לא מבטלים את העבר, הם פשוט בוחרים לבנות עתיד טוב יותר, בנפרד – אבל לא נגד. זה אולי לא הפתרון המהיר, אבל הוא היחיד שמאפשר לנצח באמת: בשפיות, בכבוד, ובשלום.
A wonderful serenity has taken possession of my entire soul, like these sweet mornings of spring which I enjoy with my whole heart. I am alone, and feel the charm of existence in this spot, which was created for the bliss of souls like mine. I am so happy.
I feel that I never was a greater artist than now. When, while the lovely valley teems with vapour around me, and the meridian sun strikes the upper surface of the impenetrable foliage of my trees, and but a few stray gleams steal into the inner sanctuary.
My Dear Friend, So Absorbed In The Exquisite Sense Of Mere Tranquil Existence, That I Neglect My Talents.